ב-“La Bohème” (1965), צייר מבוגר חוזר למונמרטר ונזכר איך היה שם בן עשרים: סטודיו קטנטן, צעירה שהתייצבה לפניו כדוגמנית, לילות של ציור ושיחות, רעב ושמחה יחד. החיים הבוהמיים, הוא אומר, פירושם היה להיות מאושרים. עכשיו הלילך איננו, המקום הישן השתנה, והמילים “la bohème” כבר לא אומרות כלום.
שארל אזנבור, בן למהגרים ארמנים בפריז, היה אחד הזמרים הצרפתים הגדולים של המאה; זה אחד השירים האהובים ביותר שלו.
הוא איטי ונוסטלגי, מושר בהגייה צלולה. שימו לב לזמן האימפרפקט — “היינו”, “נהגנו” — הזמן הצרפתי של זיכרונות.